החלטה בתיק ב"ש 21782/07

השופטת ר. יפה-כ"ץ, אב"ד:

1.         בתאריך 10/06/07 הוגש כתב אישום כנגד המשיב מס' 1 - אלכסנדר זוזוליה, ובו יוחסו לו עבירות של רצח, קשירת קשר לפשע, סחיטה באיומים, סחיטה בכוח ושידול לשיבוש הליכי משפט. בכתב האישום נטען בין היתר, כי המשיב 1, ביחד עם המשיב 2, גרמו בצוותא חדא למותו של בן דודו של המשיב 1, וולדימיר אנוחין (להלן: "המנוח"), וכן, כי עברו כלפיו וכלפי אחרים עבירות נוספות בהקשר לעבירת הרצח.

כתב האישום מפרט עוד, כי מיד לאחר הרצח הנטען נמלטו המשיבים מאילת, וכתב האישום נשוא תפ"ח 1061/07 הוגש כנגד המשיב 1 לאחר מעצרו. באותה עת המשיב מס' 2 טרם אותר. משאותר המשיב 2 - הוגש אף כנגדו כתב אישום (תפ"ח 1102/07), והמדינה ביקשה איחוד שני המשפטים. הבקשה הנ"ל הינה נשוא החלטתנו זו.

2.         עיון בכתבי האישום מלמד, כי הם זהים בתוכנם, ולטענת המדינה משמדובר באותה מסכת עובדות ובאותם עדים ומששמיעת העדים טרם החלה לגבי שני המשיבים - מטעמי יעילות ועל מנת לא לנהל כפל דיונים שלא לצורך - מן הדין לאחד את המשפטים.

3.         ב"כ של המשיב 2 הודיע, באמצעות ב"כ המשיב 1, כי אינו מתנגד לבקשת המדינה.

4.         ב"כ המשיב 1 התנגד לבקשת איחוד המשפטים מן הטעם, שבמידה והמשפטים יאוחדו לא יוכל, להבנתו, להביא ראיות כנגד המשיב 2 בלא שהדבר יגרור את פסילת ההרכב, אשר ייחשף לראיות שהוא לא אמור להיות חשוף להן. לדבריו:

"אם הדיונים ישמעו במאוחד, תמנע ממני אפשרות להביא ראיות שלא ניתן להביאן במשפט בלי לעורר טענת פסלות של ההרכב... אם המשפטים יאוחדו תימנע מהנאשם להביא ראיות משמעותיות..."

5.         הכלל הנוגע לצירוף נאשמים מוצא את ביטויו בסעיף 87 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמב-1982 (להלן: "החסד"פ),  וזו לשונו:

"צירוף נאשמים

87.       מותר להאשים בכתב אישום אחד כמה נאשמים אם כל אחד מהם היה צד לעבירות שבכתב האישום או לאחת מהן, בין כשותף ובין בדרך אחרת, או אם האישום הוא בשל סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת; אולם אין באי-צירופו של צד אחד לעבירה מניעה לשפיטתו של צד אחר".

דהיינו, ובכל הנוגע לעניין שבפנינו, התביעה הייתה רשאית לצרף באותו כתב אישום את שני הנאשמים, שהרי מדובר במי שהם "צד" לאותן העבירות שבכתב האישום, ויש להניח שכך גם היה קורה, לו שני המשיבים היו נעצרים באותו הזמן.

6.         הכלל הנוגע לצירוף נאשמים וההשפעה האפשרית של הצירוף על כל אחד מהנאשמים, נדון עוד בע"פ 710/83 בן צבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) וכך פסק כב' הנשיא שמגר, בסוגיה הדומה לזו שבפנינו:

"האשמת פלוני בכתב אישום אחד, יחד עם אחרים מותרת אך ורק בנסיבות המאוזכרות בסעיף 87 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, היינו אם כל אחד מן הנאשמים היה צד לעבירות שבכתב האישום או לאחת מן העבירות הללו, בין כשותף ובין בדרך אחרת, או אם האישום הוא בשל סידרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת. העולה מכאן הוא כי ההאשמה של מספר נאשמים בכתב-אישום אחד, שיטה אשר בה נוקטים למען קיומם של סדרי דין סבירים ויעילים, טומנת בחובה מעיקרה את הסיכון כי דבריו ותגובותיו של האחד יהיו בעלי השלכה, ותהיה זו עקיפה, על הגנתו של השני. עצם ההודאה בעובדות הכורכת לעתים בעקיפין גם את מי שאינו מודה כאמור אך מובא לדין בפני אותו שופט על פי אותו כתב-אישום, עלולה להיות בלתי-נוחה לנאשם שאינו מודה ויהיה זה לפחות מבחינת תחושתו הסובייקטיבית. דא עקא, המחוקק לא שלל הווצרותן של נסיבות כאמור, כי סבר ככל העולה מן האמור בסעיף 87, כי יש להתיר צרופי נאשמים, אך מובן שלו ננקטה שיטת האיסור על צירוף נאשמים יכול היה הדבר לחייב לעתים, קיומו של משפט חוזר תוך שמיעת אותם עדים, פעמים מספר ותופעה כזו נוגדת באופן ברור וגלוי את האינטרס הצבורי.

מכאן כי סעיף 87 הוא מעיקרו ולפי עצם טבעו מעין פשרה בין מניעתה ההחלטית של כל השלכה עקיפה על ענינו של נאשם לבין המגמה למנוע ככל האפשר דיוני כפל ושילוש. עיקרו של דבר, אין נאשם יכול לדרוש פסילתו של שופט בשל כך שראיה כלשהי המובאת בפני בית המשפט במסגרת הדיון בכתב האישום המשותף היא בעלת השלכה עליו...".

7.         הקושיה שהועלתה על ידי עו"ד קרדונר נדונה אף היא פעם אחר פעם בפסיקת ביהמ"ש העליון ובכל פעם נקבע, כי נאשם אחד רשאי להביא ראיות העלולות לפגוע בנאשם האחר שנדון עמו, ובלבד שמדובר בראיות רלבנטיות, והדבר ממילא לא יביא לפסילת ההרכב ששמע את התיק. הנחת היסוד היא, כי נאשם יהיה מעוניין להקל עם עצמו בין היתר על ידי הפלת האחריות על שותפו לכתב האישום, ולכן יש לפתוח בפניו את הדרך לעשות כן, מבלי שהדבר יביא לפסילת המותב.

וכך נפסק בעפ 124/93 מחמוד ספאדי מסעדה נ' מדינת ישראל פ"ד מז(1) 480 עי 483, אף זאת על ידי כב' הנשיא שמגר כדלהלן:

"מגמתו ומטרתו של סעיף 155 היא מניעת עדות מגמתית הצופה פני העונש העומד להיגזר לנאשם שמעיד בעניינו של נאשם אחר. לשון אחר, ההוראה שבסעיף באה לקדם פני הסכנה, כי ייתכן שהנאשם ינסה להמעיט בחלקו או להעמיס את עיקר האשמה על כתפיו של נאשם אחר שהובא לדין יחד עמו ואשר בעניינו הוא מעיד. אם יש כוונה להעידו במשפטם של יתר הנאשמים, קרי כעד מטעם התביעה או הסניגוריה של הנאשמים האחרים, חייבים לגזור עונשו תחילה. אולם אם נאשם מעיד במשפטו הוא ובעניינו - ולא "במשפטם של יתר הנאשמים" - אין חובה לגזור תחילה את עונשו, ואין גם ללמוד על קיום חובה להפריד את משפטו, כפי שגורס הסניגור המלומד. אין צריך לומר, שלו היה יסוד לתיזה הפרשנית של הסניגור המלומד, לא ניתן היה כלל לצרף נאשמים בכתב אישום אחד (סעיף 87 לחוק הנ"ל) אם אחד מהם מתכוון להעיד בשלב הסניגוריה של משפטו (סעיף 189 לחוק האמור), ולא הוא; עדות של נאשם, בשלב הסניגוריה של משפטו או בעניין העונש (סעיף 192 לחוק הנ"ל), אינה מחייבת הפרדת המשפט".